הפרטים הבאים נלקחו מנאום קבלת פרס נובל בנושא "פיזיולוגיה ורפואה”, 1973,של ניקולס טינברגן מהמחלקה לזאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, אנגליה. הוא בחר להקדיש חצי מהרצאתו לתאור עבודתו של פ.מ. אלכסנדר, שלימד אותו ואת בני משפחתי את השיטה. טינברגן הביא את השיטה כדוגמה לחשיבות של התבוננות וניסוי מעשי, גם של אנשים מחוץ לעולם המדע, להעשרת המחקר המדעי. 

​

אלכסנדר נולד בטסמניה בשנת 1869 ובגיל צעיר פנה למשחק ולקריאת מחזות. תוך זמן קצר פיתח בעיות קשות בגרונו, כמעט עד אבדן קולו. כשנואש מעזרת הרופאים, החליט לבדוק את העניין בעצמו. הוא נאמד מול מראות והתחיל לדקלם, ואז הבחין שמצב קולו מחמיר דווקא כשהוא מאמץ תנוחות שנראות לו נכונות ומתאימות לדקלום. בשנות עמל לא מועטות, וללא כל סיוע מבחוץ, הוא מצא דרך לשפר את מה שכינה "השימוש בגוף", בכל תנועה ותנוחה. ואמנם בדרך זו הוא חזר לשלוט בקולו. הסיפור הזה, על אדם שלא היתה לו כל הכשרה רפואית אך היה בעל יכולת הבחנה, אינטליגנציה וכושר התמדה , היא שיר הלל אמיתי למחקר רפואי ולישומו.

מרגע שנעשה מודע לשימוש הלקוי של גופו החל אלכסנדר להתבונן באנשים אחרים ומצא שלפחות בכל הנוגע לחברה המערבית המודרנית, מרבית האנשים עומדים, יושבים ונעים באופן שגוי לא פחות ממנו. בעידודו של רופא אוסטראלי מסידני הוא החל להפיץ את תורתו. הוא נתן שיעורים, תחילה לשחקנים ואחר כך לאנשים מתחומים שונים, ולימד אותם כיצד להשיב לעצמם את השימוש הנכון במערכת השרירים שלהם. בהדרגה גילה שבדרך זו ניתן לפתור מיגוון עצום של מצוקות פיזיות ומנטאליות. הוא כתב על נושא זה בהרחבה. בהמשך, הכשיר אחדים מתלמידיו כמורים, והם בתורם הגיעו עם תלמידיהם לתוצאות דומות לשלו. בעוד שלו עצמו נדרשו שנים ארוכות כדי לפתח את הטכניקה שלו וליישם אותה על עצמו, תלמידיו כבר יכלו להסתפק בתקופה קצרה יחסית של הכשרה מידיו בתוספת מפגשי רענון לאחר מכן. (תרגום עפרה ברלך)