אש חיוורת שואבת השראה מפואמה של ולדימיר נבוקוב, המתחילה במילים:

הייתי צל הציצן שנמחץ לחידלון

בתכול הכוזב של שמשת החלון

הייתי מריחה של פלומה מפוייחת

והמשכתי לחיות,המשכתי לדאות,

בשמיים המשוקפים.

(תרגום חופשי של ליה ברגמן)

 

הפואמה הנפלאה הזו מסופרת מפיו של אדם מבוגר המשחזר בחדות ובעושר גדול חוויות של התעלות רוחנית וחושית מילדותו. הריקוד עושה מהלך דומה של היזכרות ונסיון לברוא מחדש רגעים של חיבור, של חידלון ושל התלהבות טוטאלית. הקלאסיקה של נבוקוב נותנת לי הזדמנות להסתכל על הזמן כפי שמשתקף בגיל 50 ובגיל 17 בדמות אחיינתי, בתה של אחותי התאומה, שמצטרפת אלי על הבמה: על האקראיות ההיתולית הטראגית של החיים ועל המסתורין הטמון בהם.